אחים שלי, אתם זוכרים...

בס"ד

אחים שלי, אתם זוכרים..

איך התחלנו לפני שנים ללכת, כל אחד בסרט שלו. צועדים ביום ובלילה, עם חודשי השנה וחילופי העונות, בערים, ברחובות, בשכונות.

אחים שלי, אתם זוכרים פעם פעם, קבצן בלי ידיים ניגן בנו תו. מיתר נסתר נרעד וצליל ניתז, ואין לתאר מה עברנו מאז. נתנו לו את כל החיים, הלכנו אחריו בלי לשאול, היה לנו טוב, העיניים הבריקו. אחר כך נקברנו בחול.

בסלון בנינו ארון לספרים, בכניסה קולב למגבעת, על הדלת תלינו ערימת מסיכות, לא לשכוח, לפני שיוצאים. התרגלנו מזמן, זה כבר לא מגרד, שנים לא יוצאים בלי כיסוי מבודד.
למדנו חוקים, היה לא פשוט, פילסנו שבילים בנבכי המציאות. בלגן, עול שוחק וזיעה, הלם, ערבוב ואי ידיעה. רחקנו מאוד, שתקנו מאוד, ורק אור עמום מכוסה בחולין, ניגן שם בעומק אני מאמין.

ועוד זמן עבר, ועוד זמן עבר, עד שפתאום קטע חושך נשבר. כורה אחד, שקודם שתק, קם וגילה את מה שנחנק. די, הוא אמר, די לאיפור, אני רוצה לדבר ויש לי סיפור. יש סיפור בתוכי, מהדהד מהדהד, נמאס לי לקבור, אני לא מפחד.
אספר לכם...
אספר לכם איך הייתי דואג. אספר לכם איך הייתי שואג. אספר לכם איך בלילה צרחתי, כמה דמעות בחושך שפכתי. אספר לכם איך נגמרו המילים, נותרתי על שפיץ של כאב מחודד, והיו מסביבי רק תהום וצללים, לחשו אתה מת, אתה מת ולבד. רק ניגון מרוחק, דק מן הדק, נתן לי קצת כוח כשנהייתי אבק. ושם כשהכל כמעט התפרק, הרגשתי שבורא עולם מחבק,
וקיבלתי את מה שרציתי נורא להיות קרוב באמת לתכלית הבחירה".

גוש אבן קדמון התפורר לרסיסים, גילינו את עצמנו פחות מכוסים, שכבות מתקלפות וסלעים נמסים, בלענו דמעות והרמנו תריסים. הושטנו ידיים, עמדנו צפוף, דיבורים של אמת התחילו לעוף.

ספר, אח שלי, איך בכית אתמול
ספר איך החושך מבעית וגדול
ספר איך עמוק בלב האימה
השם מלטף ונותן נחמה

ספר איך כשלת, מעדת שנית
ספר איך שכחת מכל התכנית
איך היית קטן ואומלל ונבוך
לא ידעת בכלל רע לטוב להפוך

ספר שאתה בן אדם שסובל
ספר שאתה מנסה ונופל
ספר איך למטה הרחק בתהום
פגשת פתאום בליבך
יהלום

די כבר, אחי, די לקליפה
מים הדמעות תחלק לי טיפה
מים הכאב תביא דיבורים
ספר איך נולדת
מבין השברים